קריאה דרך כתיבה? או קריאה דרך שינון?
שבוע טוב,
כולנו מכירים: חוברות עבודה, דפי תרגול, כתיבה של אותיות, העתקה של הברות, מילוי שורות.
ברוב המסגרות — ממלכתיות, ממלכתיות דתיות וגם בחלק מהמוסדות החרדיים — רכישת הקריאה נשענת במידה רבה על הכתיבה.
וכאן נשאלת השאלה: האם באמת קריאה נרכשת באמצעות כתיבה?
לפני הכול חשוב לומר בצורה ברורה: אין כאן שום כוונה להמעיט מערכה של הכתיבה. מיומנות הכתיבה חשובה מאוד. גדולי ישראל כתבו ספרים, חידושים, אגרות. הכתיבה היא כלי אדיר לעיבוד מחשבה ולהעמקת הבנה.
אבל יש כאן בירור של סדר עדיפויות. אנחנו מדברים כרגע על רכישת הקריאה.
כיצד נרכשה הקריאה בדורות הקודמים?
אם נפתח מקורות, נראה דבר מעניין מאוד. יש הוראה ללמד קריאה כבר מגיל שלוש. אין זכר לשיטה של רכישת קריאה באמצעות כתיבה.
בדורות הקודמים שיטת לימוד הקריאה התבססה בעיקר על: שינון בפה, קריאה חוזרת, שמיעה ודיבור. הילד אומר — ושמע את עצמו אומר. כך המיומנות נטמעה.
מהי בעצם קריאה?
קריאה היא תהליך של: קליטת מידע דרך העין, עיבוד המידע במוח, תרגום המידע לצליל, והפקת הצליל דרך מערכת הדיבור.
כלומר — קריאה היא בראש ובראשונה מיומנות שמיעתית דיבורית.
גם כאשר אדם קורא ספר בלב — הוא בעצם מפעיל “דיבור פנימי”. המוח עדיין מפיק צליל, רק בלי קול חיצוני.
אז איפה נכנסת הכתיבה?
הכתיבה יכולה להיות כלי משלים. אבל היא לא יכולה להיות הבסיס.
כאשר ילד מתמקד בכתיבה — הקשב שלו עובר ליד, למוטוריקה, לאחיזת עיפרון, לצורה הגרפית. אבל הצליל — שהוא לב הקריאה — נדחק הצידה.
ובפרט בשלב לימוד הצלילים: תנועה עניינו צליל. אות עם ניקוד צריכה להישמע — והצלילים מוטמעים דרך שמיעה, דיבור וחזרה קולית. לא דרך גרפיקה.
כאשר משעינים את הקריאה על כתיבה בלבד, הילד אולי יודע “לכתוב” — אבל לא בהכרח יודע לפענח במהירות ובביטחון.
הקריאה נשארת כבדה. האוטומציה לא נוצרת. השליפה איטית.
למה? כי האימון לא היה על המסלול הנכון — ושיטת לימוד הקריאה לא הייתה מכוונת לפיתוח הצליל.
לסיכום: מהו הסדר הנכון?
העיקר — שינון ודיבור. הטפל — כתיבה.
אחרי כמה דקות של תרגול קולני — כאשר הילד מתעייף — אפשר להוסיף חוברת, אפשר לגוון, אפשר להשלים.
אבל אין להפוך את הכתיבה לבסיס.
כך נהגו בכל הדורות. כך זה עובד מבחינה מקצועית. וכך נוצרת קריאה יציבה, מהירה ובטוחה.
בשורות טובות לעם ישראל ובהצלחה רבה.
