קריאה בראש סדר העדיפויות – תובנה לחודש אלול
שבוע טוב ומבורך וחודש טוב ושמח,
נכנסנו לתחילת שנת הלימודים, ובעזרת ה’ תהיה זו שנה של הצלחה גדולה בלימוד התורה ובלימוד הקריאה.
אנו נמצאים גם בפתחו של חודש אלול – חודש של חשבון הנפש והתבוננות.
דווקא עכשיו אני רוצה לעצור לרגע ולהעלות נקודה שקשורה מאוד לעולם הקריאה, אבל מזווית קצת אחרת.
במהלך השנים, כמנהל מכון זיס – ליבת הקריאה, אני נמצא בקשר עם הורים רבים, עם מורות ומורים, עם מלמדים ועם מנהלי מוסדות חינוך. אני רואה מקרוב את ההתמודדות של ילדים עם הקריאה, ושומע את השאלות והקשיים מכל הצדדים.
ואני חושב שיש כאן נקודה שאנחנו צריכים להתבונן בה:
מהו היחס שלנו לקריאה?
האם אנחנו באמת תופסים את הקריאה כאחד הדברים החשובים ביותר שילד צריך לרכוש?
או שאנחנו רואים בה עוד שלב בדרך – משהו שהילד “אמור ללמוד”, ובסופו של דבר כבר יסתדר?
אני אומר את הדברים גם להורים, גם למנהלי מוסדות, גם למלמדים ולמורות – וגם לעצמי.
אנחנו צריכים לקחת את הקריאה הרבה יותר ברצינות.
כי ילד שלא יודע לקרוא, לא נמצא רק בפער לימודי.
הוא עלול למצוא את עצמו מתקשה מול החומש, הסידור, המשנה וכל עולם התורה. הקושי הזה יכול להשפיע על הביטחון העצמי שלו, על ההישגים הלימודיים שלו, על מצבו החברתי ועל הקשר שלו ללימוד ועד לסכנה רוחנית.
ומנגד, ילד שרוכש קריאה בצורה נכונה ועצמאית מקבל כלי שילך איתו לכל החיים.
ובכל זאת, פעמים רבות הקריאה עדיין לא נמצאת במקום מספיק גבוה בסדר העדיפויות.
נתחיל מההורים:
אני פוגש לא מעט הורים שסומכים על המערכת החינוכית שתעשה את העבודה עם הילד.
וזה מובן. בשביל זה הילד נמצא במוסד חינוכי.
לפעמים זה אכן עובד מצוין.
אבל לפעמים לא.
ואז מגיעה כיתה א’, והילד עדיין נמצא בשלבים מוקדמים מאוד של רכישת הקריאה. זה כבר עלול להפוך לעיכוב בקריאה, ומכאן מתחילים להצטבר פערים – פערים שהולכים וגדלים משנה לשנה.
לא תמיד מפני שמישהו לא עשה את עבודתו.
לפעמים פשוט מפני שהקריאה לא קיבלה בזמן את המקום הראוי לה.
גם במוסדות החינוך אנחנו צריכים להתבונן:
אני נמצא בקשר עם מלמדים רבים שמלמדים קריאה, ויודע היטב עד כמה זו עבודה קשה ומורכבת.
מלמד קריאה צריך להיות איש מקצוע. הוא צריך להכיר את עולם הקריאה לעומק, ללמוד, להתעדכן ולעבור השתלמויות.
אבל כאשר מי שמחזיק את התפקיד החשוב הזה מקבל תנאים שאינם מאפשרים לו להתמקצע ולהשקיע בתחום, קשה לצפות שהוא יגיע לתוצאות שאנחנו רוצים.
אני לא אומר את הדברים ממקום של ביקורת או שיפוט.
אני מבין היטב שהמציאות אינה פשוטה, ושמנהלי מוסדות מתמודדים עם תקציבים, עם משכורות ועם אינספור צרכים.
אבל דווקא משום כך צריך לקבל החלטה ברורה:
הקריאה היא לא המקום שבו חוסכים.
גם כאשר אנחנו מסתכלים על מערכת החינוך הרחבה יותר, אפשר לראות שהקריאה פעמים רבות משולבת בתוך תחומי הוראה נוספים. מורות להוראה מותאמת עוסקות בקריאה לצד כתיבה, חשבון ותחומים לימודיים נוספים.
אבל הקריאה היא עולם שלם בפני עצמו.
יש בה יסודות, שלבים, תהליכים, דרכי פענוח, שטף, דיוק, הבנת הנקרא ועוד פרטים רבים.
כדי להיות איש מקצוע אמיתי בתחום הקריאה, צריך להכיר את העולם הזה לעומק.
וכאן אני חוזר לנקודה המרכזית:
אם אנחנו רוצים שילדים ידעו לקרוא באמת – אנחנו חייבים לשנות את היחס שלנו לקריאה.
הורים – אל תסתמכו רק על כך ש”המערכת כבר תטפל בזה”. שימו לב לקריאה של הילד. בדקו אותה. ואם יש קושי – טפלו בו בזמן.
מלמדים ומורות – אל תפסיקו ללמוד ולהתמקצע בתחום הקריאה. ככל שהידע שלכם יהיה עמוק יותר, כך תוכלו לעזור ליותר ילדים.
ומנהלי מוסדות – שימו את הקריאה במקום גבוה בסדר העדיפויות של המוסד. השקעה במורה לקריאה, בהשתלמויות ובהכשרה מקצועית אינה הוצאה מיותרת. זו השקעה ישירה בילדים שלכם.
כי בסופו של דבר, מוסד שבו הילדים יודעים לקרוא היטב – הוא מוסד שנותן לילדים בסיס חזק יותר ללימוד התורה ולהצלחה בכלל.
אולי זו אחת התובנות החשובות שאפשר לקחת איתנו לחודש אלול:
לפעמים חשבון הנפש אינו רק לשאול מה עשינו.
אלא גם לשאול מה לא נתנו לו מספיק מקום.
והגיע הזמן לתת לקריאה את המקום הראוי לה.
שנה טובה, פורייה ומבורכת, מלאה בהצלחה בלימוד התורה ובלימוד הקריאה.
שבוע טוב ומבורך וחודש טוב ושמח,
נתניאל זיס – מנהל מכון זיס – ליבת הקריאה
|
💡 הידעת? ילד שמתקשה בקריאה לא צריך רק “עוד קצת תרגול”. לפעמים הוא צריך שמבוגר יעצור, יתבונן, וייתן לקריאה את המקום שהיא באמת ראויה לו. |
