קמץ א אָ. למה?

שבוע טוב,

אני מצרף לכם כאן טור מתוך המפגש האחרון בפורום “קוראים כהלכה”.

לשם שינוי, בחרתי לשתף את הדברים לא רק לחברי הפורום,

אלא לכל מי שעוסק בחינוך ובקריאה –

כי זה נוגע לכולנו.

וזו גם הזדמנות לומר:

כל מי שעובד בחינוך –

מחנך, מחנכת, מורה, מלמד, מורת שילוב, אנשי צוות חינוכי –

ומבקש להבין לעומק את עולם הקריאה על פי המסורת התורנית,

מוזמן להצטרף לפורום “קוראים כהלכה”.

הרישום כאן

ועכשיו – לטור עצמו, כפי שנאמר במפגש. (ניתן לצפות למי שיש גישה לקישורים)

---

שלום וברכה,

אנחנו במפגש מספר 12, ופותחים בעזרת השם נושא חדש וחשוב מאוד –

עולם הצלילים.

הנושא של היום:

קמץ – א – אָ | למה?

אנחנו יודעים שעל פי השיטה התורנית, לימוד הצלילים נעשה בצורה מאוד מסוימת:

אומרים את שם הניקוד, לאחר מכן שם האות, ורק אז הצליל.

לדוגמה, כאשר אנחנו רואים את שורת האל׳פים המופיע לעיל, אנחנו אומרים:

קמץ א – אָ

פתח א – אַ

צירי א – אֵ

סגול א – אֶ

וכן הלאה.

כך לא רק בשורת האל׳פים, אלא גם כאשר מלמדים קבוצה של צליל בפני עצמו.

למשל, בצלילי הקמץ:

קמץ א – אָ

קמץ ב – בָ

קמץ ג – גָ

וכן הלאה, בכל שאר האותיות.

תמיד הסדר הוא:

שם הניקוד – שם האות – הצליל.

והשאלה המתבקשת היא:

למה זה כל כך חשוב לעשות דווקא כך?

למה לא לקצר, למה לא לדלג, למה לא ללמד “ישר את הצליל”?

והתשובה הראשונה והחשובה ביותר היא פשוטה מאוד:

ככה.

ככה קיבלנו מדור לדור.

יש דברים בחיים שכאשר אנחנו יודעים שכך למדו אבותינו, ואבות אבותינו, דור אחר דור, עד משה רבנו, עד אברהם אבינו ועד אדם הראשון –

אנחנו מבינים שיש כאן יסוד עמוק ורציני מאוד.

אנחנו אולי אנשים חשובים, אנשי חינוך, בעלי ניסיון,

אבל ביחס לאבותינו – אנחנו קטנים.

והם הבינו את השפה הזו הרבה יותר טוב מאיתנו.

וכאשר הם לימדו דווקא כך –

זו סיבה מספקת עבורנו לשמר את הדרך הזו ולהעביר אותה הלאה.

זו מהותה של מסורת.

וזו העוצמה של עם ישראל.

עם ישראל הוא העם הוותיק ביותר בעולם,

וכל הייחודיות שלו היא בכך שהוא שומר על אותה תורה,

אותן מצוות, ואותה דרך – מדור לדור.

וגם בלימוד הקריאה –

אנחנו לא ממציאים דרך חדשה,

אלא ממשיכים בדיוק את אותה מסורת,

כפי שלמדו אבותינו ואבות אבותינו.

זו התשובה הראשונה.

והיא התשובה החזקה ביותר.

הדבר השני –

זה פשוט עובד.

אני אומר זאת מניסיון יום יומי.

כמי שמנהל מכון, ומגיעים אליו ילדים מכל גווני הקשת –

בנים ובנות, מכל המגזרים, מכל הקהילות.

כאשר עובדים בדרך הזו –

זה עובד. נקודה.

במקום להשתגע ולחפש כל הזמן שיטות חדשות,

או לנסות “להקל” על הילד בכל מיני דרכים,

אני פשוט נצמד למסורת.

ברור שיש מקום לטכניקות.

אבל קודם כול – יש דרך.

וזו הדרך.

אין לנו צורך לחפש “בשדות זרים”,

או להמציא שיטות חדשות.

זו הדרך הוותיקה ביותר,

היציבה ביותר,

והיעילה ביותר.

ועכשיו, אם ננסה בכל זאת – רק מעט – להבין את הדברים גם בשכל שלנו,

למרות שאנחנו מודים מראש שהשפה שלנו היא שפה אלוקית, רוחנית, ולא תמיד הגיונית.

האותיות – הן כמו גוף.

חומר גלם.

גוף בלי נשמה – לא זז.

כך גם האותיות.

הניקוד – הוא הנשמה.

האנרגיה.

הכוח שמחיה את האות.

כאשר הניקוד מתחבר לאות –

נוצר הצליל.

ולכן, כאשר אנחנו מלמדים:

קמץ – א – אָ,

אנחנו בעצם אומרים לילד:

יש כאן גוף.

יש כאן נשמה.

וכשהנשמה נכנסת לתוך הגוף –

נוצר הצליל.

מעבר לכך, כפי שדיברנו במפגשים הקודמים,

בתוך שם הניקוד עצמו טמון הצליל.

בקמץ – יש “אָ”.

בצירי – יש “אֵ”.

וכאשר הילד אומר:

שם הניקוד, שם האות, והצליל –

הצליל נטמע אצלו בצורה עמוקה מאוד.

לא רק בשכל.

אלא ממש כחלק ממנו.

זה לא רק נכנס לשכל, אלא ממש חודר ומוטמע בפנים.

וזו הייחודיות של לימוד הצלילים בדרך הזו.

כך הקריאה נבנית אצל הילד בצורה יציבה, מדויקת ובריאה.

בלי עומס.

בלי בלבול.

ובדרך חיובית ונעימה.

וכאן אני אומר זאת באחריות:

כשניגשים בדרך הישנה והוותיקה –

אין צורך בכל מיני תוספות שהומצאו בדור האחרון.

לא מתוך זלזול –

אלא פשוט כי אין צורך.

אני רואה זאת שוב ושוב:

ילדים שמגיעים ממקומות אחרים, אחרי תסכולים וקשיים,

וכאן – הם “עולים על הגל”.

וזו ברכה גדולה.

עד כאן לבנתיים.

בהצלחה רבה בעבודת הקודש.

נהנתם? שתפו!

הידעת❓ שמות האותיות והנקודות אינם קישוטים לימודיים, אלא חלק מהמבנה האלוקי של השפה שנמסרה לנו.