לסלוח לעצמנו – כדי שנוכל להתקדם
שבוע טוב ומבורך וגמר חתימה טובה,
אנחנו נמצאים ממש לפני יום הכיפורים, ובימים האלה נהוג בכל תפוצות ישראל לבקש סליחה איש מרעהו ולפייס זה את זה.
ודווקא מתוך המקום הזה של הסליחה, אני רוצה לגעת בנקודה עמוקה מאוד שאני פוגש שוב ושוב בעולם הקריאה.
ככל שאני נחשף ליותר ילדים ובני נוער שמתקשים בקריאה, אני מגלה שלפעמים, מעבר לקושי עצמו, יש משהו נוסף שעוצר אותם.
הם אינם מוכנים לסלוח לעצמם על כך שקשה להם.
בתוך תוכם יש קול שאומר:
איך יכול להיות שאני לא מצליח לקרוא?
למה לאחרים זה הולך ולי לא?
אני לא מוכן לקבל את זה שיש לי קושי.
והתחושה הזאת יכולה להפוך לחסם עוצמתי מאוד.
הילד מחזיק את עצמו מבפנים. הוא נאבק בעצם העובדה שיש לו קושי, ובמקום שכל הכוחות שלו יופנו להתקדמות – חלק גדול מהם מופנה למאבק עם עצמו.
לכאורה, אפשר לשאול:
וכי אנחנו רוצים שילד ישלים עם הקושי שלו?
בוודאי שלא.
אם יש בעיה, צריך לטפל בה. אם יש קושי בקריאה, אנחנו רוצים להתקדם, לעבוד ולפתור אותו.
אבל כאן נמצא ההבדל הגדול בין לקבל את המציאות לבין להיכנע למציאות.
לקבל את העובדה שכרגע קשה לי – אין פירושו להחליט שכך אשאר.
בדיוק להפך.
כדי שאוכל לצאת מנקודה אחת ולהגיע לנקודה אחרת, אני צריך קודם כל להיות מסוגל להכיר בשקט בנקודה שבה אני נמצא עכשיו.
להגיד לעצמי:
כן, כרגע קשה לי בקריאה.
כן, אולי אני קורא פחות טוב מילדים אחרים בגילי.
וזה בסדר.
אני לא פחות טוב בגלל זה.
אני לא צריך להתבייש בעצמי.
ומכאן – אפשר להתחיל לעבוד.
לפעמים, לפני שאנחנו מלמדים ילד לקרוא טוב יותר, אנחנו צריכים לעזור לו להפסיק לכעוס על עצמו על כך שהוא עדיין לא קורא טוב.
וזו נקודה שאני רוצה להפנות במיוחד להורים, למלמדים ולמורות.
אם יש לכם ילד או ילדה שמתמודדים עם קושי בקריאה, אל תעסקו רק בטכניקה. לפעמים כלפי חוץ זה אפילו נראה כאילו ילד מסרב לקרוא, אבל מאחורי הסירוב יכולים לעמוד תסכול, בושה או חוויות של כישלון שכדאי לזהות.
אל תבדקו רק כמה מילים הוא קורא בדקה, איפה הוא טועה ומה צריך לתרגל.
נסו לבדוק גם מה מתרחש אצלו בפנים.
האם הוא מקבל את עצמו?
האם הוא מסוגל לדבר על הקושי?
האם הוא מרגיש שהקושי בקריאה אומר עליו משהו כאדם?
האם הוא עדיין סוחב איתו כישלונות, בושה או חוויות לא נעימות מהעבר?
לפעמים נדרשת שיחה אחת טובה עם הילד.
ולפעמים מדובר במטען רגשי עמוק יותר, שדורש תהליך וליווי של איש מקצוע מתאים.
אבל המטרה היא אותה מטרה:
לעזור לילד לסלוח לעצמו.
לא במובן של לוותר לעצמו, אלא במובן של לקבל את המקום שבו הוא נמצא עכשיו – ומתוך הקבלה הזאת לקבל את הכוחות להתקדם.
והאמת היא שהדבר הזה אינו שייך רק לקריאה.
הוא נוגע כמעט לכל תחום בחיים.
לכלנו יש מקומות שבהם היינו רוצים להיות טובים יותר. לכלנו יש קשיים, נפילות ודברים שאנחנו עדיין צריכים לתקן.
אבל כאשר אנחנו עסוקים רק בכעס על עצמנו, לפעמים דווקא הכעס הוא זה שמונע מאיתנו להשתנות.
הצעד הראשון בתיקון הוא להיות מסוגלים להסתכל על המציאות כפי שהיא.
לקבל את האתגר שהקב”ה הציב בפנינו, להבין שגם ממנו אפשר לצמוח, ואז לשאול:
מה הצעד הבא שלי מכאן?
אולי זו אחת המתנות שאנחנו יכולים לתת לילדים שלנו לקראת יום הכיפורים.
ללמד אותם שסליחה אינה רק דבר שאנחנו מבקשים מאחרים ונותנים לאחרים.
לפעמים צריך גם לדעת לסלוח לעצמנו.
ומתוך הסליחה הזאת – לא להישאר במקום, אלא לקום, לעבוד ולהתקדם.
אני מאחל לכל ההורים היקרים, למלמדים, למורות, לאנשי החינוך ולכל ילדי ישראל גמר חתימה טובה.
שנזכה לשנה של הצלחה, צמיחה וישועה, ושכל ילד וילדה יזכו להתקדם מתוך שמחה, ביטחון ואמונה בכוחות שהקב”ה נתן להם.
ושנזכה כבר ביום הכיפורים הזה לראות את הכהן הגדול בעבודתו בבית המקדש בירושלים הבנויה, בגאולה האמיתית והשלמה, תיכף ומיד ממש.
גמר חתימה טובה,
נתניאל זיס
מנהל מכון זיס – ליבת הקריאה
