האותיות הכפולות והסופיות – הדברים הקטנים שבונים את הקריאה

שבוע טוב ומבורך,

אנחנו נמצאים בפתיחת שנת הלימודים, וזה הזמן לשים לב לאחת הנקודות החשובות מאוד בתהליך רכישת הקריאה – נקודה שלצערי לא תמיד מקבלת את המקום הראוי לה.

אבל לפני שניכנס לעולם הקריאה, נתחיל בנקודה מפרשת עקב.

על הפסוק “והיה עקב תשמעון” מביא רש”י את דברי חז”ל: “מצוות קלות שאדם דש בעקביו”.

כלומר, יש דברים שאינם נראים לנו כל כך חשובים. הם נראים קטנים, פשוטים, קלי ערך. אנחנו אומרים לעצמנו: לא נורא, גם אם לא נקפיד על זה כל כך – מה כבר יכול לקרות?

ודווקא על הדברים הללו התורה מעוררת אותנו לשים לב.

ובעולם הקריאה יש לנו דוגמה מצוינת לכך:

האותיות הכפולות והאותיות הסופיות.

כשילדים לומדים את אותיות האל”ף־בי”ת בגן או במכינה, פעמים רבות מלמדים אותם את 22 האותיות – מא’ ועד ת’.

וזה נראה לנו מספיק.

הרי מה כבר חסר?

עוד נקודה פה, עוד צורה שם. הילד כבר יקלוט את זה בהמשך תוך כדי הקריאה.

אבל זו בדיוק הטעות.

בקריאה, הדברים הקטנים האלה הם חלק מהיסודות.

יש לנו אותיות בעלות דגש ורפה:

בּ – ב
כּ – כ
פּ – פ
תּ – ת

(באות ת’, בהברה הספרדית אין כיום הבדל בהגייה בין תּ דגושה לת רפה, אבל בהברה האשכנזית והחסידית בהחלט יש הבדל בהגייה).

בנוסף יש לנו את שׁ ושׂ. כאן אמנם לא מדובר בדגש ורפה, אבל שוב – אותה צורת אות, כשהנקודה נמצאת בצד אחר, נקראת בצורה אחרת לחלוטין.

ויש כמובן גם את חמש האותיות הסופיות:

ך ם ן ף ץ

כלומר, כאשר אנחנו מלמדים ילד לקרוא, אי אפשר להסתפק רק ב-22 האותיות הבסיסיות.

הילד צריך להכיר היטב את כל צורות האותיות שהוא עתיד לפגוש בקריאה.

ולמה זה כל כך חשוב?

כי קריאה בנויה על הרגלים.

אנחנו לא רוצים שהילד יגיע לשלב המילים ורק אז יתחיל לגלות שיש לבי”ת, לכ”ף או לפ”א צורה נוספת מבחינת ההגייה.

קחו לדוגמה את המילה “כוכב”.

כדי לקרוא אותה נכון, הילד צריך לזהות באופן טבעי ומיידי את הכ”ף הרפה ואת הבי”ת הרפה.

אם הוא למד רק כּ ובּ, אנחנו למעשה דורשים ממנו עכשיו ללמוד דבר חדש תוך כדי הקריאה.

ואז אומרים לפעמים:

“נו, זו בסך הכול נקודה. הוא כבר יבין.”

אבל בקריאה אין “בסך הכול נקודה”.

אותה נקודה משנה את הקריאה.

וכאשר אנחנו רוצים לבנות אצל הילד הרגלי קריאה נכונים ויציבים, אנחנו צריכים להטמיע את הדברים בצורה מסודרת כבר מן היסוד.

אותו הדבר באותיות הסופיות.

גם הן אינן תוספת שאפשר להשאיר לאחר כך.

הן חלק בלתי נפרד מעולם האותיות שהילד צריך להכיר.

ולכן, כאשר מלמדים את האל”ף־בי”ת, חשוב ללמד בצורה מסודרת את האותיות על כל צורותיהן – הדגושות והרפות, שׁ ושׂ, וכמובן חמש האותיות הסופיות.

ויש כאן גם נקודה עמוקה יותר.

האותיות הללו אינן רק “חומר לימודי”.

הן חלק מאותיות התורה, מלשון הקודש ומהמסורת שאנחנו מעבירים לילדים.

ולכן אין סיבה לתת לילד את עולם האותיות באופן חלקי ולומר שאת השאר הוא כבר ישלים בהמשך.

ומכאן אני פונה להורים:

אם יש לכם ילד או ילדה בגיל הגן או המכינה שלומדים עכשיו את האותיות, בדקו האם הם אכן מכירים גם את האותיות הכפולות וגם את האותיות הסופיות.

אל תסתפקו בכך שהם יודעים א’ עד ת’.

ולגננות, למלמדים ולמורות:

אל תראו באותיות האלה פרט שולי שאפשר להשלים בהמשך.

דווקא משום שזה נראה דבר קטן – חשוב שלא “נדוש אותו בעקב”.

כי מה שנראה היום כמו עוד נקודה קטנה בתוך אות, יכול להיות מחר ההבדל בין קריאה מבולבלת לקריאה מדויקת ויציבה. במקרים רבים, בלבול בין אותיות דומות אינו מתחיל בשלב הקריאה עצמו, אלא בכך שההבחנה בין צורות האותיות לא הוטמעה בצורה ברורה ומסודרת כבר בתחילת הדרך.

שבוע טוב ומבורך ושנת לימודים פורייה ומוצלחת,

נתניאל זיס – מנהל מכון זיס – ליבת הקריאה

💡 הידעת? לפעמים דווקא הדברים שנראים לנו הקטנים ביותר בתהליך הקריאה הם אלה שעליהם נבנים ההרגלים הגדולים. אות אחת שלא הוטמעה היטב בתחילת הדרך יכולה לפגוש את הילד שוב ושוב באלפי מילים בהמשך.