קושי בקריאה? זו לא בעיה לימודית – זו סכנת חיים

שבוע טוב וחורף בריא,

לפני כשבוע, בעצרת המיליון בירושלים, קרה דבר נורא.

נער חרדי עלה לגובה – וקפץ. מול עיניהם של עשרות אלפים.

חשבתי הרבה אם לדבר על זה.

לא רציתי שיישמע שאני “מנצל” טרגדיה.

אבל אחרי מחשבה עמוקה – הבנתי שאין דרך אחרת.

חייבים לדבר.

כי זה לא סיפור של נער אחד. זו זעקה של דור שלם שהולך ונכבֶה מבפנים.

מה הקשר לעולם הקריאה?

יותר ממה שחושבים.

שנה אחר שנה אחוז הילדים שמתקשים בקריאה הולך וגדל.

והתוצאה – נערים רבים נשארים מאחור, חלקם, נכנסים למסגרות חלשות יותר מבלי לדעת לקרוא אפילו פסוק אחד כראוי. חלקם, נושרים מהמסגרות לגמרי.

זו כבר לא תופעה שולית – זו מכת מדינה.

כשנער לא יודע לקרוא – הוא כבר מנותק מהלימוד, מנותק מהמסגרת, מנותק מהחיים הרוחניים שמחזיקים אותו.

התוצאה: אין לו משמעות, אין לו מקום, אין לו יכולת – הוא מחפש דרך לברוח.

ומספיק עוד משבר אחד קטן – חרם חברתי, דחייה, פגיעה, תחושת כישלון –

וזה גומר אותו.

לא כי הקושי בקריאה לבדה מביאה לכך, אלא כי הילד הזה כבר עומד על שפת התהום.

הוא חשוף הרבה יותר, שביר הרבה יותר,

ורק חסר עוד אירוע קטן כדי שהכול יקרוס.

אבל אם אותו ילד היה מחובר לאותיות,

מחובר לטקסטים, מחובר לשורש של הקריאה – היסוד הזה היה מחזיק אותו.

הוא היה עומד חזק גם מול משברים אחרים.

כי הקריאה אינה רק יכולת טכנית – היא יסוד נפשי שמייצב את הילד.

היכן זה מתחיל?

במערכת.

הילדים האלה נמצאים בתלמודי תורה, בבתי ספר, בכיתות רגילות – אבל אף אחד לא באמת רואה אותם.

הם “שקטים”, לא מפריעים, לא עושים בלאגן.

ואז הם עוברים הלאה, לישיבה, ושם באה הסטירה.

פתאום צריך להיראות – לקרוא בתורה, לעלות חזן, ללמוד עם חברותא.

ופתאום נחשף הסוד: הוא לא יודע לקרוא.

וברגע הזה – הקרקע נשמטת.

מכאן הדרך קצרה מאוד לרחוב, ולפעמים גם למקומות שאין מהם חזור.

שורש הבעיה

חוסר טיפול אמיתי בקשיי קריאה.

המערכת  (וגם לפעמים ההורים) רואה בזה “ערך מוסף”, לא “דחוף”.

אבל זו טעות חמורה.

קושי בקריאה הוא לא קוסמטיקה – הוא שורש.

זה חמצן רוחני.

כשילד עושה רעש בכיתה – כולם נבהלים.

כשילד לא יודע לקרוא – שותקים.

אבל הילד הרעשן, יש לו לפחות קול.

הילד שלא יודע לקרוא – אין לו קול בכלל.

נקודה עמוקה יותר

מעבר לצד הנפשי, יש כאן גם עומק רוחני.

הרי האותיות – הן הכלים של האור האלוקי.

דרכן העולם נברא, ודרכן הנשמה שלנו מקבלת צורה וחיים.

כשילד מחובר לאותיות – הוא לא רק לומד לקרוא.

הוא מתחבר לאור.

יש לו כלי, יש לו יציבות, יש לו קרקע.

וכשיש לו קרקע – שום סערה לא תעיף אותו בקלות.

מה צריך לעשות

אנחנו חייבים להתעורר, עכשיו.

לפני שהכול יתפוצץ לנו בפנים.

להורים –

אל תחכו לבר מצווה, או לישיבה.

תבדקו כבר עכשיו:

האם הילד שלכם יודע לקרוא? באמת יודע?

למנהלים ולמורים –

תעברו כיתה כיתה, ילד ילד.

אל תסתפקו ב”הוא מסתדר”.

תנו לילד טקסט מהתנ״ך שאינו מוכר לו.

תנו לו דקה לקרוא.

מיד תדעו – הוא יודע לקרוא, או רק “מעמיד פנים”.

(ודווקא חשוב – טקסט לא מוכר. כי ילד יכול לדקלם משהו שלמד בעל פה,

אבל לקרוא באמת – זו מיומנות אחרת לגמרי.)

ולסיום: הלוואי והייתי טועה, אבל לפי הנתונים שאני רואה יום-יום,

כ־50% מהילדים סובלים מקשיים כאלה ואחרים בקריאה.

ולא – אני לא מדבר על “הבנה”.

אני מדבר על עצם היכולת לקרוא טקסט לא מוכר.

המסקנה ברורה

אם לא נטפל בזה עכשיו,

הנשירה כבר כאן.

היא רק משנה צורה.

ומה שנראה לנו היום “בעיה קטנה בקריאה” –

מחר יכול להיות טרגדיה גדולה באמונה, בתורה, ובחיים עצמם.

שבוע טוב,

נתניאל גדליה הלוי זיס

מנהל מכון זיס – ליבת הקריאה

מומחה בהקניית הקריאה לגיל הרך ולתלמידים מתקשים.